שורשים משפחתיים - יוסי (דימנטשטיין) אבני (9) - עודכן ב- 13 לאפריל 2015

עלינו ארצה

עברו השנים וסוף, סוף ב- 13 לאפריל 1964 קיבלנו את הסרטיפיקט (תעודת נסיעה) לנסוע ולעלות מרומניה לישראל. כך בפסח של שנת 1964 טסנו עם מטוס 'איליושין' מיושן לנפולי שבאיטליה ושם בפיאצה (כיכר) גריבלדי בילינו את חג החרות הראשון שלנו מחוץ לרומניה. בסופו של דבר עלינו על אוניה בשם 'פלמיניה' והפלגנו לארץ. באוניה חלו רובם במחלת ים חוץ ממספר יחידי סגולה ואנוכי בינהם, שהיינו באים בשמחה לחדר האוכל ונענים לקריאת המלחים Mangiare, Mangiare ז"א אוכל, אוכל...

האוניה 'פלמיניה' בדרך לארץ...

לאחר מספר ימי הפלגה, הגענו לנמל חיפה וקיבלנו מהסוכנות את ביתינו החדש בעיר אשדוד שנקראה אז אשדוד-ים. נסענו מחיפה לאשדוד באוטבוס יהודי בשם 'אגד' ונהננו בדרך מכל דבר יהודי וישראלי כגון: שוטר יהודי, שלטי חוצות עם אותיות עבריות ועוד. כל זה נטע בליבינו תקווה לחיים טובים יותר במקום החדש שלנו והרגשנו כאילו חזרנו הבייתה.

בארץ ישראל, הדגל שלנו והשלטים כתובים בעיברית...

אשדוד-ים, באותה שנה, הייתה עיר קטנה ומאובקת עם נמל גדול המשמש כשער כניסה לאוניות מהים התיכון. נכנסנו לבית שלנו ברחוב אבן גבירול מס. 734/13. בסביבה שלנו במרכז ב', גרנו ביחד עולים חדשים מרומניה, הונגריה, מרוקו ובכלל מכל ארצות המגרב. מול הבית שלנו היה בית ספר ובשני צידיו היו מכולות: המכולת במעלה הרחוב והמכולת במורד הרחוב.
במכולת הקרובה לבניין שלנו מכר לנו מצרכים עולה חדש מטרנסילבניה. במכולת הזאת היו קונים כל "הרומנים" שברחוב. אמי הייתה מזמינה חלות לשבת עוד ביום חמישי כי אם לא מזמינים אין במכולת חלות לשבת.לפני הפסח היו מזמינים מצות בעוד מועד כדי שיהיו לקראת הסדר. בשנה אחת, למרות שהזמינו את המצות, ביום שלפני הסדר באו כל 'הרומנים' מהרחוב למכולת של הטרנסילבני, והנא פלא - לא הגיעו המצות. התעוררה מהומה עם צעקות "איפה המצות שלנו!!!" ומסכן בעל המכולת צעק לכולם להרגע "Ce vreti sa ma spinzur ca nu au sosit Matzoturi" וחלק גם ענו לו "Da, ca nu ai avut grija la timp", אך לבסוף הכל הסתדר וה'רומנים' גם עשו סדר כהלכתו עם מצות, אפיקומן והרבה, הרבה חזרת.
אמי התחילה לעבוד וגם אני הצטרפתי אליה כדי לעבוד בחקלאות זעירה, זאת אומרת בהשקיית עצי פרי במושב ניר גלים שליד אשדוד. אבי, הסנדלר המקצעני, פתח סנדלריה בפינה קטנה בבית והתחיל לתקן את הנעליים של העולים החדשים שגרו בסביבה וגם של המושבניקים דוברי ההונגרית מניר גלים. 

תמונת הבית באשדוד ברחוב אבן גבירל מס. 734/13 (מספר הבניין ומספר הדירה)

רצה המקרה שמזכיר המושב החליט שתושביו. שדיברו רק בהונגרית, צריכים ללמוד עיברית.מאחר והעיברית הייתה שפה מאד קשה עבורם, העלה המזכיר רעיון מבריק, ליישב במושב ניר גלים עולים חדשים מתימן, שהעיברית הייתה שגורה בפיהם. עברה כשנה וגם העולים מתימן, שהתיישבו במושב,  הגיעו לסנדלריה ובקשו מאבי לתקן להם את הנעליים. באיזו שפה אתם חושבים שאבא שלי דיבר איתם - בשפה ההונגרית. יהודי תימן אלה, ממושב ניר גלים, דיברו הונגרית רהוטה כי הסתבר ש'ההונגרים' במושב המשיכו לדבר הונגרית גם עם 'התימנים' וכך עולי תימן למדו ודיברו בשפה ההונגרית.

תמונה מניר גלים ליד מוזיאון השואה - בצילום מהשנה, אנוכי, אשתי לילי ואחותי הלן...

אנוכי ואחותי הלן הלכנו ללמוד באולפן 'עיינות' שליד נס ציונה ויבנה, בית ספר ופנימיה דתית.שם למדנו עברית עם הרב שפרן (בן משפחה של הרב הראשי לשעבר של רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, דר. אלכסנדר שפרן זצ"ל). שם גם התחברנו עם חבורת הטרנסילבנים, הרומנים (מולדובה, מונטניה) וצעירים שעלו מארצות המגרב. עבדנו ביחד בפריסת טפטפות מים בשדות 'עיינות' והשתכשכנו ביחד בברכה המקומית. בימי ג', היה כיף גדול כאשר בשעות הערב היינו הולכים ביחד ברגל דרך הפרדסים, מ'עיינות' ועד נס-ציונה הקרובה. בנס ציונה, הבילוי היה לראות אחד מסרטי הפעולה ההיסטוריים כגון 'בן חור' ו'ספרטקוס'.לשישי שבת היינו חוזרים הבייתה לאשדוד וכמעט כל ערב שישי היינו מתאספים בבית קפה שהיה הופך להיות מועדון ריקודים ורקדנו ריקודים סלונים עד אמצע הלילה, בקצב השירים של אדמו, ביטלס ופרנק סינטרה.

תמונת החברה מאשדוד בשנת 1966...

בשורה התחתונה בצד ימין-גוסטי,

בשורה השניה מלמטה, שלישית מימין אחותי הלן ולידה משמאל אחותו של גוסטי,

בשורה השלישית מלמטה, שני מימין אנוכי ורבעי מימין Dede החבר של אחותו של גוסטי, 

בשורה העליונה מימין לשמאל: Bela, אחותו של קארוי, וורה שהתחתנה עם קארוי, קארוי בעצמו ועוד חבר (סליחה מאלה שלא זכרתי את שמותיהם) 

בבוקר כמו שעון, אנוכי ואבא לזר, היינו הולכים לבית הכנסת של העולים מטרנסילבניה, המנוהל על ידי האחים זיכרמן ונהנים ביחד מניגון החזן. חיינו כצעירים חופשיים בשני העולמות-בשישי בערב בעולם החילוני ובשבת בבוקר בעולם הדתי עם כבוד והערכה לשני העולמות היהודיים האלה. כאשר חזרנו הבייתה מבית הכנסת, אמי אילונה ואחותי הלן, קיבלו אותנו עם שולחן מלא כל טוב שבדרך כלל הכיל מרק דובדבנים עם קצפת וציולנט מהביל מהפלטה המחוממת. עברה כשנה , ובחודש אפריל 1965 התקבלתי ללימודים בבית הספר הטכני של ח"א בחיפה על מנת ללמוד מקצוע תעופתי.

--כתב וערך יוסי אבני--