שורשים משפחתיים - יוסי (דימנטשטיין) אבני (5)

אבי לזר - אחרי מלחמת העולם השניה

בתחילת שנת 1945, הגיע זמן השיחרור,כך שלזר יצא לדרך מגבול אוסטריה-הונגריה עד לבורגופרונד הרחוקה שבחבל טרנסילבניה. בדרך, הוא וחברו למסע, פגשו חיילים רוסיים אשר ביקשו מהם כל הזמן 'דבאי צי'אס'. ז"א 'תנו לנו את שעונכם'. כמובן שללזר ולחברו לא היו שום שעונים לחלוקה אך הם לכל אורך הדרך היו רעבים ביותר. חייל רוסי אדיב אמר להם בעת שהצביע על אוכל שהיה ברשותו, 'קושייטה, קושייטה'! חברו היה שמח ואמר 'הנה לזר, הם אפילו נותנים לנו אוכל כשר!?'. אבל המילה הרוסית 'קושייטה', פירושה 'תוכלו' ולכן מבלי לבדוק יותר מדי בסוג האוכל, הם אכלו הכל. 

המרחק שעברו לזר וחברו מגבול אוסטריה-הונגריה ועד בורגופרונד...

אחרי שחזר לבורגופרונד, לזר חלה בטיפוס ואושפז בבית חולים בביסטריצה שבמחוז ביסטריצה-נסאוד.זאת מחלה קשה שדורשת טיפול רפואי מיוחד ותזונה מתאימה המורכבת במיוחד מדברי חלב טריים. באותו זמן, יהודי טרנסילבניה שניצלו מתופת השואה, חזרו הבייתה ומצאו את בתיהם הרוסים, הקימו ועדות צדק שהתחילו לדון לחומרה את 'שכניהם' ששיתפו פעולה עם הנאצים ההונגרים והגרמנים. אישה הונגריה אחת ששיתפה פעולה עם הנאצים התחילה להביא ללזר דברי חלב טריים מדי יום עד אשר הבריא מהטיפוס שיכול היה להמית אותו. לאחר הבראתו, היא בקשה מלזר לבוא ולהעיד לטובתה בפני ועדת הצדק היהודית המקומית. לזר בא והעיד, שאומנם אינו יכול לאמר דבר על תקופת המלחמה בה האישה שיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הוא מעריך מאד מה שהיא עשתה עבורו עם האספקה הטרייה של דברי חלב ובכך היא הצילה את חייו. בסופו של דבר האשה נשפטה ונענשה, אך עונשה הוקל כי 'המצילה נפש אחת, כאילו הצילה עולם שלם'.

'צדק, צדק ירדוף!'

לזר ואילונה רוזנפלד

לזר הבריא, התחיל לחזור לחיים נורמלים, אך גם נודע לו בצער רב וביגון שאשתו ארז'י ובנו משה האהובים נרצחו באכזריות במחנה המוות-אושוויץ-בירקנאו. הוא התחיל לעבוד קשה כדי להקים את ביתו מחדש ולא נתן להריסות שסביבו להרוס את חייו. אומנם העבודה משכה אותו למסלול רגיל אבל זה לא היה מספיק כי לזר הרגיש שהוא צריך להקים משפחה מחדש. אחד מבני משפחתו, הכיר לו נערה צעירה ורווקה בשם אילונה בת למשפחת רוזנפלד, שחזרה ביחד עם אחיותיה-סרן ופייגי ממחנה הריכוז שטוטהוף שליד גדנסק בפולין. לזר ואילונה התאהבו ומצאו עניין רב בלהקים משפחה במיוחד אחרי התקופה הנוראית שהם עברו בתקופת המלחמה.

אמי אילונה בת משפחת רוזנפלד מטארגו מורש וארונקוטה...

אילונה ואחיותיה רשומות במסמך שהתקבל ממוזיאון של שטוטהוף...

אילונה ואחיותיה סרן ופייגי הגיעו עם הרכבת לאושוויץ אבל בכניסה למחנה המוות לא קיעקעו את זרועותיהן כי נגמר הדיו. מאחר ולא היה מקום באושוויץ לכל המשלוחים של יהודי הונגריה, אילונה הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף ביחד עם אחיותיה - סרן ופייגי ומשם ניצלו בקושי. לזר ניצל גם בקושי רב מעבודת הפרך שבפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. לצערינו הרב, בני משפחת רוזנפלד הבאים נרצחו באכזריות במחנה המוות אושוויץ-ברקנאו ו/או מתו בניכר: סבא אברום-יוסף, סבתא פרידה, אחיותיה-דינצ'ה, שפרינצה, חנה ואחיה-נפתלי, מנדי, יעקוב, יהודה ודוד - יהיה זכרם ברוך. 

יום אחד עוד שהיו בשטוטהוף, אילונה ואחיותיה עבדו במטבח המחנה, כאשר קצין נאצי התקרב אליהן ורצה לפלרטט עם אחותה היפיפיה בעלת העיניים הכחולות, סרן. כמובן שהעניין לא מצא חן בעיניי אמי אילונה אשר בלי לחשוב פעמיים הפכה סיר של מים רותחים על מגפיו של הנאצי. הקצין הנאצי עזב מייד את המקום ובנות רוזנפלד נכנסו לפאניקה אמיתית. שאלו את עצמן מה יקרה עכשיו ומה יעשה להן הנאצי ?! עברו כמה דקות ולהפתעתן הקצין הנאצי חזר עם פרח ונתן אותו לסרן המבוהלת ועזב אותן לנפשן. אני מבין שהיה להן מזל גדול שהנאצי לא הרג אותן, מזל שלא עזב אותן עד 25 לינואר 1945 כשהשתחררו מהמחנה. באחד מן הימים במחנה, אילונה, פייגי וסרן חילקו את האוכל שבשלו לאסירות הרעבות בחוץ בשלג ובקור העז. האסירות הרעבות התנפלו על האוכל ואחת מהן נדחפה כל כך חזק שפתאום, עם המסטינג שלה, חתכה את האף של סרן כך שהאף נפל על השלג. אילונה, האמיצה, לא איבדה עשתונות, הרימה אותו מהשלג הקר ושמה אותו חזרה למקומו על הפנים של סרן עוד שהדם הטרי המשיך לזרום. חבשה חזק את הפנים של סרן והדבר גרם לאף להשאר במקומו וסרן נשארה יפה כפי שהייתה לפני האירוע.

מסמך השחרור של אבי לזר המפרט בשתי שפות-רוסית והונגרית שהוא השתחרר בתאריך 26 למרץ 1945

אמי אילונה - בת משפחת רוזנפלד

עכשיו, בשלב זה של הסיפור, אפתח סוגריים כדי לספר על משפחת רוזנפלד של אמי אילונה. אילונה, בת משפחת רוזנפלד, נולדה בכפר ארונקוטה (ברומנית Aruncuta) (בהונגרית Aronykut) ובתרגום חופשי - באר הזהב כי האגדה מספרת שקבוצת הונים ובראשם אטילה (Attila) מנהיגם, חנו בכפר וחיפשו מים. מצאו מי מעיין נקיים ורעננים, שתו ושתו את המים הנהדרים האלה ומרוב שהתבשמו מהגילוי קרו לכפר 'באר הזהב'. הכפר ממוקם במחוז קלוז'-נפוקה (Cluj-Napoca) ליד הכפר המרכזי סואטו (Suatu) והעיירה מוצי'ו (Mociu). לסבא רוזנפלד אברום-יוסף וסבתא פרידה-לאורה נולדו 14 ילדים, בינהם גם אמי אילונה. סבא אברום-יוסף היה בעל משק  בו החזיק פרה אחת או שתיים וסוסים רתומים לעגלה. מדי שבוע הוא היה מוביל לשוק שבמוצי'ו מצרכי חלב מהפרה ומוכר אותם על מנת לפרנס את משפחתו הענפה.בערך בסוף שנות ה-30, עבר עם כל המשפחה לעיר הגדולה טארגו מורש שבמחוז מורש והתיישב בבית שברחוב הידווג (בהונגרית Hidveg) שפירושו 'רחוב הגשר' כי הוא ממוקם מעבר לגשר שעל נהר המורש (Mures). בעיר הגדולה הוא עבד כקצב ודאג למכור בשר כשר ללקוחותיו היהודים. חיי משפחת רוזנפלד היו קשים אבל סבא אברום-יוסף הצליח לפרנס את משפחתו בכבוד.
אילונה ואחיותיה, בייחוד סרן ופייגי, הפכו להיות נשים מאומנות ברזי משק הבית ובמיוחד בבישול ובאפייה. בעזרת המיומנות הזאת במטבח, הן ניצלו ונשארו בחיים למרות שעברו את כל הקשיים הנוראים שהמלחמה הפילה עליהן. השנים עברו ובנות רוזנפלד היו בסך הכל בחורות בריאות ויפות. לפני המלחמה, אילונה התקרבה רגשית לבן דוד שלה אשר אכזב אותה כאשר בגד בה עם בחורה אחרת ואז היא נפרדה ממנו.
אילונה או כפי שקראו לה בשם חיבה-לילי, הייתה צעירה אמיצה אשר שרדה את המלחמה ואפילו העידה בבית משפט בטארגו מורש בשנת 1945. עדותה ביחד עם עדות אחותה סרן ניתנה בבית המשפט ופורסמה באתר של ניצולי השואה באינטרנט. העדות מוצגת כאן בשפת המקור-רומנית ובתרגום לעברית.

מסמך העדות כפי שנכתב במקור בשפה הרומנית

להלן התרגום מרומנית לעברית:
"הצהרה
של העדות רוזנפלד לילי ורוזנפלד סרן,
 טארגו מורש,
18 אוגוסט 1945,
בשנה שעברה, כאשר היהודים נשלחו בכוח לגטו, העבירו אותנו לבית החרושת ללבנים במדגיאשפאלבה (מורשני). בזמן בצוע החיפוש, הופיע בגטו בעל המכולת אניידי פרנץ מרחוב קושוט לאיוש מס. 80. הוא בצע את החיפוש בשמחה ובסיפוק ובאופן גס ביותר ומבלי להתחשב בחולים ובזקנים. בנוסף לכך שלקח הכל מאיתנו, הוא גם בייש אותנו. הוא קילל והשתמש בביטוים אירוניים ומכוערים שאפילו לא ניתן לתאר אותם, ניבל את פיו, ירק עלינו, פגע בנו והכה אותנו ברגלו. הוא זרק את השמלות היחידות שנשארו לנו לתוך הלכלוך והבוץ ודרך עליהן ברגליו. הפחיד אותנו ואיים עלינו שעכשיו הם יתחשבנו איתנו, כך שלא נצא יותר מהגטו בחיים, נשלם על כל עוונותינו ונמות. בנוסף כל הזמן הזה ירק עלינו.
סבלנו בשקט את כל הקללות הגסות, את הבעיטות ואת המכות.
לאחר קריאה, הסבר ואישור,
חתמנו במו ידינו,
רוזנפלד לילי
רוזנפלד סרן"
לאחר המלחמה, אילונה חזרה הבייתה והתחתנה עם לזר אשר מאד מצאה חן בעינייה. כך הם התחילו ברגל ימין את החיים המשותפים בכפר בורגופרונד.

אילונה ולזר בחתונתם בשנת 1946

---כתב וערך יוסי אבני---

שורשים משפחתיים - יוסי (דימנטשטיין) אבני (4)

אבי לזר - בעל מקצוע ואב למשפחתו

לאחר סיום תקופת החניכות אצל המייסטר (המומחה) בבקליאן (Beclean jud. Bistrita-Nasaud), הסנדלר המקצועי לזר, התחיל לעבוד בבית מלאכה מסודר כדי לבסס את הידע שלו ולהוסיף לניסיונו המקצועי. מהמשכורת הראשונה שלו קנה לעצמו חליפה כחולה יפה וכמובן בשעות הפנאי התחיל לבלות כמו כל בחור צעיר בסביבה וגם הכיר בנות יהודיות שגרו באיזור.

החליפה הראשונה של לזר

לזר (ראשון משמאל בשורה התחתונה) וחברים בתחלת הדרך המקצועית שלו

בין כל הבנות היהודיות שהכיר, לזר בחר בנערה יהודיה נחמדה בשם ארז'י (Erzsy) מכפר קרוב שבמחוז ביסטריצה-נסאוד. בתחילת שנות ה-30 במאה הקודמת, התחילו לצאת ולבלות ביחד. היא מאד מצאה חן בעיניו ולכן התחתן איתה. בכסף שחסך קנה בית עם יציאה לכביש הראשי בכפר גדול, בורגופרונד (ברומנית Prundul Bargaului jud. Somes). בחדר הקדמי של ביתו הקים סנדלריה ובכך חלומו התגשם. הוא בעל בית מלאכה עצמאי שיכול לייצר נעליים יפיפיות לנשים, גברים וילדים שגרים בכפרי הסביבה ואפילו בעיר הקרובה.

ארז'י (אשתו הראשונה) ולזר

לארז'י ולזר נולד בן שקראו לו משה, על שמו של סבא של לזר, משה דימנטשטיין מנושני. חשוב לציין שבמשפחת דימנטשטיין, השם משה היה נפוץ, כי בדורות הקודמים, כמעט לכל בן  בכור קראו משה. הבית גדל והתרחב עד שהפך לבית מלאכה מרכזי לנעליים בכפר.

 תמונה עכשיוית של בורגופרונד   

 משה, הבן, במדי בית ספר

לזר ומשה בגן הפרחים          

לזר ומשפחת דימנטשטיין במלחמת העולם השניה

בשנים 1939 ו- 1940 התקרבו זמנים קשים ליהודים באירופה בכלל וליהודי טרנסילבניה בפרט. בשנים אלה, לזר אולץ, כמו יהודים אחרים בין הגלאים 20 עד 50, ללכת לפלוגות העבודה המסונפות לצבא ההונגרי. אשתו ובנו הצעיר נשארו לבד בבית בבורגופרונד וחיו בחרדה מתמדת מה הולך להיות עתידם של היהודים בכפרים ובערים של טרנסילבניה. באחד מהמקרים בהם חזר לזר לביתו, שמע מבן משפחת שטרן הגר בעיר דז' (ברומנית Dej),שהופיעה בעיתון הודעה על מותו של דודו בלונדון, שאול דוד שטרן, אחיה של  ברטה אמו של לזר. הדוד השאיר ירושה מכובדת לכל בני משפחת דימנטשטיין. אומנם היו אז ימי מלחמה נוראים, אך בני אדם ניסו לחיות את החיים שלהם ואפילו אז הודעה על קבלת ירושה, שהשאיר דוד, ניחמה במקצת את בני משפחת דימנטשטיין. כאן, אפתח סוגריים ואספר בקצרה את קורות חייו של הדוד, דוד שאול שטרן, ורק לאחר מכן אחזור שוב לספר על קורות משפחת דימנטשטיין בתקופת המלחמה.

קורות הדוד של לזר - דוד שאול שטרן

בתחילת המאה הקודמת שלזר הקטן היה בסך הכל בן 4 או 5, שמע סיפור מפיו של אבא שלו, שעיה על אחיה של אמו ברטה, דוד שאול שטרן. דוד שאול, אולץ על ידי משפחתו להתחתן בניגוד לרצונו. יום אחד, לפני שנולד לזר, עזב את אשתו ללא ידיעת אף אחד חוץ מאשר של שעיה הגיס ואחותו ברטה, וברח ללונדון הרחוקה. משם, מרחוק הוא שלח מכתבים לשעיה (כי ברטה ז"ל נפטרה בינתיים) ובמכתבים סיפר על קורותיו בלונדון. למרות שהשאיר אישה עגונה בטרנסילבניה, הוא התחתן שוב בלונדון עם אישה עשירה מאד ומבוגרת ממנו, בעלת בית חרושת ובתים למכביר. במשך השנים שלאחר מכן, לא נולדו להם כלל ילדים ולכן בצוואתו, שהשאיר אצל עורך דין בלונדון, הוא הוריש את כל הבתים ובית החרושת שהשאירה לו אשתו בלונדון רק למשפחת דימנטשטיין כי רק בן משפחה זו (שעיה) עזר לו והיה בקשר איתו. העורך דין הלונדוני פרסם הודעה בעיתון 'מוניטורול אופיציאל' (ברומנית Monitorul Oficial) בה הודיעו שמחפשים את בני משפחת דימנטשטיין על מנת להעביר אליהם את הירושה. התנאי היה שיביאו הוכחה שהוא דודם וההוכחה הייתה צריכה להיות הדף בו רשומים הלידות בכפר סס-פליאק (ברומנית Sas-Feleac). לזר ביחד עם בן משפחת שטרן מדז' נסעו לכפר אך לא הצליחו למצאו את הדף הנדון כי הוא כבר היה קרוע מתוך ספר הלידות ונעלם ללא עקבות. לזר נאלץ שוב לחזור לפלוגת העבודה ולמלחמה הנוראית כך שסיפור הירושה נשאר תלוי באויר ללא פתרון עד עצם היום הזה.

יהודים בפלוגות העבודה הנוראיות של הצבא ההונגרי

לזר ומשפחת דימנטשטיין במלחמת העולם השניה (המשך)

בשנת 1944, מצב יהודי צפון טרנסילבניה החמיר כאשר ז'ינדרמים הונגרים הורטיסטים ועוזריהם מבין האזרחים ההונגרים האנטישמיים התחילו לאסוף את היהודים בגטאות כמעט ללא שום אמצעיי מחייה מינימליים. באחד מהגטאות האלה, בעיר דז', נלקחו גם ארז'י ובנה משה (לזר עדיין היה בפלוגת העבודה) לגטו. באותם שנים עיר המחוז סומש הייתה דז' וברגופרונד היה כלול במחוז הזה. יהודי הכפרים ושל העיר דז' נאספו בגטו הנוראי החל מ- 3 מאי 1944..

מפת מחוז סומש ועיר המחוז דז'

גטו דז' היה אחד הגרועים  ביותר שבצפון טרנסילבניה וכנראה שכל משפחתו של לזר (ללא שעיה ז"ל שנפטר לפני המלחמה) נשלחה לגטו. הנציגים הרשמיים ההונגרים היו בין האנטישמים הגדולים והנוראים בחבל ארץ זה. הגטו הוקם בתוך יער בשם בונגור במרחק של כ- 3 ק"מ מהעיר. בשיא היו בגטו כ- 7800 יהודים שהתקבצו והצטופפו ביחד לאחר שעברו אליו מדז', בקליאן, קיוקיש (Chiochis), גרלה (Gherla), איליאנדה (Ileanda), לאפוש (Lapus) ובורגופרונד. 'בעלי המזל' התאחסנו בצריפים ארעיים וכל היתר באוהלים שהוקמו על ידם ואפילו חיו תחת כיפת השמיים. לפני העברת היהודים ליער בונגור, אספו אותם בתוך העיר ועשו עליהם חיפוש והחרימו את כל דברי הערך שהיהודים שמרו על גופם כגון: מטבעות כסף וזהב, תכשיטים ועוד פריטים אישיים בעלי ערך רגשי.

הגטו היה מגודר מסביב עם גדר תיל דוקרנית כדי למנוע את בריחתם של היהודים.

גדר דוקרנית

על גטו דז' שמרו 40 ז'ינדרמים הונגרים הורטיסטים מזלאו (Zalau). התנאים הסניטריים בגטו היו מחפירים. כמו כן, אספקת האוכל הייתה מאד מצומצמת ודלה והאמצעים הבסיסיים לחיי אישה, איש, ילד ואפילו תינוק כמעט ולא היו קיימים. הגטו פונה בין 28 למאי ועד 8 ליוני 1944 על ידי כך ש- 7674 יהודים הוגלו בשלושה משלוחים למחנה המוות הידוע לשימצה - אושוויץ - בירקנאו. רק תשעה מבני משפחת הרב מאיליאנדה הצליחו לברוח מהגטו ולעבור את הגבול לטרנסילבניה הדרומית שהייתה שייכת לרומניה.

בית הכנסת של דז'

בני דימנטשטיין שחיו עדיין בנושני ( שרה, רוזליה, ז'יני, שיינדל, סידי ושלושת אחיה הקטנים ובינהם ארנו-הקרוי משה בתמונה ושנולד ב- 1927) , הועברו לגטו דז'. מהגטו הם הוגלו ישירות לאושוויץ-בירקנאו ונרצחו באופן מיידי (פרט לסידי) עם הגעתם (יהיה זכרם ברוך). עוד קודם לכן, נאספו גם יהודי העיר הגדולה קלוז' (Cluj-Napoca) ובינהם ברטה (הבת של שרה) האחות התאומה של סידי בת ה- 23 אשר ביחד עם דודה אדולף ודודתה בלה נשלחה גם לאושוויץ-בירקנאו. באחד הימים במחנה הנוראי הזה, כאשר נערך מסדר בוקר במחנה הנשים ולמרות שלכל הנשים ראשיהן היו מגולחים, ראתה ברטה אישה צעירה אחת שדמתה לאחותה התאומה, סידי. היא עשתה לה סימנים  בידה שהוסתרו מהשומרות. עד שהבינה שזאת באמת אחותה התאומה, הן שוב הופרדו, היא ימינה לעבודה ואחותה שמאלה למוות. אך קרא נס, והקאפו של הבלוק, איפה רוכזו הנשים שנועדו לעבודה, ספרה את נשות הבלוק ואמרה שחסרה לה אישה אחת לעבודה. הקאפו נגשה לבלוק הנשים שנועדו למוות וביקשה אישה נוספת לעבודה. אז גם צורפה סידי לבלוק הנשים שנועדו לעבודה ושבינהן הייתה גם אחותה התאומה, ברטה. כך המשיכו ביחד שתי התאומות לתמוך אחת בשנייה עד ששרדו את המחנה הנוראי וזכו להשתחרר בשנת 1945. בלה (ז"ל) נרצחה גם היא במחנה אך בעלה אדולף והאחים התאומים אברהם וליאופולד הצליחו גם כן לשרוד.

מבט נוסף על משפחת דימנטשטיין שצולמה לפני המלחמה והשואה

  

בזמן שבני דימנטשטיין סבלו ונרצחו באושוויץ-בירקנאו (ז"ל) לזר סבל קשות בפלוגת עבודה המסונפת לצבא ההונגרי. המקצוע שלו כסנדלר הציל במקרים רבים את חייו. באותם ימים קשים של מלחמה, בפלוגת העבודה, הוא היה לבוש בסחבות שהיה מתקן כל הזמן וכן נעל זוג אחד של נעליים בלויים שגם היה מתקן מדי יום. הוא גם היה מתקן את נעלי הכפריים במקומות שעבר עם סוסי הצבא ההונגרי שהיו בטיפולו. יום אחד, בשלג ובקור של חורף 1943, רב עם חברו לעבודת הפרך על דבר פעוט. התחילה הפצצה פתאומית וכתוצאה מכך הסוסים שהיו בטיפולו, אחד גבוה והשני נמוך, רצו לכל עבר. לזר ניסה לעצור בעדם, אך בלי לשים לב,נכנס עם ראשו לתוך עמוד חשמל וראה כוכבים. חברו במקום לדאוג ולעזור אמר בגלל הויכוח שהיה להם 'מגיע לך!'. הסיפור הקטן הזה מראה עד כמה לזר וחברו נצמדו לחיים הרגילים שאפילו בגהנום. איפה שחיו, היחס בין חברים היה נורמלי לחלוטין שכלל אפילו מריבות קטנות כאלה. לזר, עם כל הקשיים הנוראים שסבל בפלוגת העבודה, שרד את המלחמה הקשה הזאת וחזר בשנת 1945 לבורגופרונד, במחוז סומש ובחבל טרנסילבניה.

--- כתב וערך ---

- יוסי אבני -